top of page
  • תמונת הסופר/תchen malul

איך להיחלץ ממשבר רוחני מהסוג שמתחזה למחסום כתיבה (עם הטארוט כמובן)

במהלך העבודה שלי על כתבה היסטורית על הטארוט - כזאת שתבחון את קלף השוטה, קלף מס' אפס בטארוט, בארבע חפיסות חשובות, מצאתי את עצמי נזכר בהתנסויות הראשונות שלי מהטארוט. במהלך שיחה עם חבר, הרעיון לטקסט שלפניכם קרם עור וגידים. אז לפני הכתבה ההיסטורית, נגיעה של אוטוביוגרפיה רוחנית.


אין דרך אחת לקרוא בטארוט. כל מי שהחזיק שני ספרי פרשנות של הטארוט גילה שכל פרשן או פרשנית בעצם ממציאים שיטה משלהם לפענח את הסמלים שבכל קלף וקלף. מכאן שאין גם דרך אחת נכונה שבאמצעותה צריך ללמוד את הטארוט.

אני, למשל, למדתי להכיר את הטארוט דרך הידיים – על ידי איור של כל קלף וקלף בחפיסת ריידר – בלי לדעת שלשיטה הזאת יש תקדים מרתק בהיסטוריה.


ההיכרות שלי עם הטארוט קרתה כמעט במקרה. אחרי מספר שנים שבהן ניסיתי ונכשלתי לכתוב רומן שהרגשתי שאני יכול לעמוד מאחוריו, שאני גאה להיות זה ששמו יתנוסס על הכריכה שלו (אם אי פעם הוא יצא לאור), הרגשתי מיואש לחלוטין. לא התעודדתי מכך שאני מתפרנס מכתיבה ועריכת טקסטים – זאת הייתה כתיבה עיונית, כתיבה על היסטוריה וספרות לקהל הרחב, ולא כתיבה בדיונית. אחרי אחד-עשר גלגולים של אותו רומן ארור, הרגשתי שהדרך להפיח חיים בכתיבה שלי תהיה לנסות ולשלב אמנות אחרת. אחת שתצליח להסיח את דעתי מהמילים.


ניסיונות קודמים בלימודי גיטרה, פסנתר ואפילו עוּד שיכנעו אותי שאין לי חוש מוזיקלי, ויותר מכך – את המוטיבציה להתאמן כל יום בנגינה. תסריטאות, לעומת זאת, לא הייתה מספיק רחוקה – עוד מילים על דף. גם אם הן מחכות למישהו שיצלם אותן. רק איור נראה לי האופציה הבטוחה עבורי. כשהייתי ילד הייתי מצייר לא מעט, וכל כמה שנים ניסיתי לחזור ולאייר דמויות שאולי ישתלבו בסיפור שארצה לכתוב. מילה וציור? בתור מעריץ של אלן מור, חשבתי שאם אחרי-הכל "רק" אכתוב ואאייר קומיקס, אפשר שבזה הגשמתי חלום כמעט שווה ערך לכתיבת רומן עבה וספרותי. אז התחלתי ללמוד לצייר ברשת.


כבר מתחילת הפלרטוט עם איור חיפשתי פרויקט – בעדיפות לאחד יומיומי – כזה שיהיה לו קשר כלשהו לעולמות הספרות או ההיסטוריה שבהם רציתי לפעול. אני לא בדיוק זוכר איך התחלתי להתעניין בטארוט אבל המשיכה הראשונית שלי לחפיסת הקלפים הטעונה הזאת סיפקה את מבוקשי. חברה שלחה לי חפיסה בדואר, זה היה בזמן הקורונה, והתחלתי לצייר קלף בכל ערב ולפרסם בכל בוקר את התוצאה בפייסבוק. כדי להסתיר את המבוכה שלי מהתוצאה המצוירת, צירפתי לכל קלף הסבר קצר שמצאתי בוויקיפדיה, או – במידה שהרגשתי שבא לי להשקיע – מהספר של ארתור אדוארד וייט, ההוגה של החפיסה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מוסיף גם מחשבות משלי על הקלפים שציירתי. ולפעמים אפילו כמה שורות מוויליאם בלייק (או אחד מהמשוררים הרומנטים האחרים) – שורות שהרגשתי שמונצחות בקלף. ההסברים האלה היו בעיקר עבורי. הם היו שיקוף של מה שלמדתי על הטארוט בכל יום.


הפסקתי לאייר את הטארוט סביבות קלף חמישים ומשהו... כשהגעתי לסדרת החרבות. הרגשתי שמדובר ביותר מדי עבודה, וחוץ מזה – השילוב של אמנות נוספת עם הכתיבה שלי עבד כל כך טוב שהרגשתי שהכתיבה הבדיונית ניצלה. בעזרת האיור ובעזרת הטארוט, הצלחתי להוציא את עצמי מהבור המילולי שחפרתי את עצמי לתוכו. אחרי שנה ומשהו של לימודי רישום ואיור, השארתי אותם באותו בור. את הטארוט אני סוחב איתי מאז. ואת הכתיבה, שמעולם לא הלכה.


יש דרכים רבות ללמוד את הטארוט. ספרים, קורסים וסרטונים זמינים בחנויות ספרים וברשת. לחברי המסדר ההרמטי של השחר הזהוב הייתה דרך ייחודית משלהם. ובהתחשב בכך ששני חברי המסדר יהגו לימים את שתי החפיסות הפופולריות של הטארוט (אחד מהם הוא ארתור וייט האמור), אולי כדאי לשים לב. חברי אותה אגודת סתרים שהוקמה באנגליה בסוף המאה התשע-עשרה התייחסו לטארוט כאל יצירת אומנות.

הדרך של חברי המסדר ללמוד את הטארוט הייתה בעצם מדיטציה על הקלפים – התבוננות מרוכזת בקלפים מתוך מטרה להחתים אותם בזיכרון. אחרי שאותו שינון הסתיים, היו המתלמדת או המתלמד מייצרים וצובעים את הקלף מהזיכרון. ולבסוף, משווים את היצירה שלהם עם הקלף עצמו. זה לא לחלוטין ברור מה אמור להיות המוקד של השלב האחרון: הפרטים של הקלף המקורי שלא נמצאו באיור? הדברים שצוירו בידי המתלמדים אך לא היה בקלף עצמו? השינויים שנעשו? כך או כך, אחרי שהסתיימה ההשוואה והפערים נחשפו – תהליך השינון, האיור וההשוואה החל מחדש. שוב ושוב, עד שהעותק נמצא מספק.


אוקי. אפשר שהדגשתי יתר על המידה את ההתייחסות של השחר הזהוב אל הטארוט כאל יצירת אומנות. אולי יהיה זה מדויק יותר להגיד שהאמנות הייתה שיטה ללמוד את החפץ הקדוש: את קלפי הטארוט. וכפי שראינו, לא היה כל מקום ליצירתיות בתהליך הזה. בייחוד לא לביטוי עצמי.


באחד מספריו מדמיין מבקר הספרות ג'ורג' שטיינר תרבות שחסרה לחלוטין את הרעיון של ביקורת האמנות. הדרך היחידה שבה אדם יוכל להגיב ליצירת אמנות שנגעה בו, היא ליצור יצירת אומנות חדשה משלו כתגובה. במידה רבה, זאת המטרה שלי עם הטארוט. אני רוצה לכתוב ולדבר עליהם – ללמוד יותר ואולי גם להעביר מהידע שלי, אבל אני גם רוצה ליצור יצירות אומנות בהשפעת הטארוט: לכתוב ספר שבנוי מסיפורים קצרים על הטארוט, ולעצב חפיסה משלי, חפיסת טארוט דיגיטליים.

בניגוד לחפיסה "הרגילה" של הטארוט, הטארוט הדיגיטליים שאני מדמיין ייצגו את העולם הווירטואלי של האינטרנט. בעולם הזה השוטה הופך למשתמש. והקוסם למתכנת. אני מקווה שיום אחד אוכל למצוא מאייר או מאיירת ולהשלים את החפיסה איתם. עד אז אני ממשיך לקרוא בטארוט, ללמוד עליהם, ולשמר את אסירות התודה שלי על שבזכותם הצלחתי להילחץ מהמשבר.



64 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page