אז פתחתי אתר חדש. יש בו פינה לפודקאסט ספריית בבל, מקום לפרסום ההרצאות והסדנאות שלי, ואזור שלם שמוקדש לבלוג שלי.
ברשימה הקרובה חשבתי לשתף אתכם בכמה כיוונים ואפשרויות משעה שהחלטתי על יציאה לדרך חדשה: להתחיל לייצר תוכן באופן עצמאי על דברים שמעניינים אותי ולא קשורים ישירות לספרייה הלאומית שבה אני עובד. ככל שקראתי והתעמקתי באפשרויות שלפניי הלכתי ונסגרתי על כמה ערוצים שמושכים אותי.
(•) להמשיך ולפתח את הפודקאסט "ספריית בבל". השאיפה בפודקאסט היא להתמקד ביצירות ספרותיות במובן הרחב ביותר – כזה שיכלול גם קומיקס ואפילו סדרות טלוויזיה מסוימות. למצוא את האורחים הכי מתאימים ולנסות לקדם בעזרתם הבנה של היצירה בתוך המרחב הספרותי כולו, בתוך ספריית בבל אם תרצו. היעד האחרון מעט אמורפי אז אתן דוגמה ספציפית מהפרק שהקלטנו פרופ' אביעד קליינברג ואני על אוגוסטינוס. דיברנו על החלוקה המלאכותית בין אוטוביוגרפיה וממואר ובין ספרות יפה. חלוקה שאנחנו רואים שנשברת כבר באוטוביוגרפיה הראשונה במערב – 'וידויים' של הקדוש הנוצרי. כי אוגוסטינוס לא חושף את סיפור חייו במטרה להתוודות על חטאיו (למרות שזאת טענתו), הוא עושה זאת לקידום האמונה הדתית שלו. החשיפה מראש מדודה ומדויקת, והיא רק מסווה. כמי שגדל על ברכיה של הספרות והתרבות הרומאית, אוגוסטינוס הבין היטב שהזדהות עם דמות פגומה היא המפתח ליצירת סקרנות אצל הקורא. ודרכה לסוג של שטיפת מוח – משיכת הקורא לצד שלך. מה שכמובן מזכיר מאוד את "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב, הרומן השטני שעליו דיברתי בפרק אחר עם מבקרת הספרות עלית קרפ.
(•) יש גם בלוג. הבלוג הוא יצור מעט שונה. בניגוד לפודקאסט, כאן מדובר בשיחה חד-צדדית – אני אל הקורא. שיחה שבה אני מאמץ בכל ליבי את הרעיון של ג'ואן דידיון המנוחה – "אני כותבת כדי לגלות מה אני חושב". וכדי לממש את היעד הבאמת קסום הזה, צריך לאפשר לכתיבה להפתיע את הכותב. לא להתחייב מראש על כיוון ברור ותמה כוללת. בספרייה התרגלתי לספק כותרת לכתבה עוד לפני שכתבתי אותה כדי למכור אותה - בראש ובראשונה לעורך שלי. כותרת שהיא כמעט תמיד שאלה, או טיזר. או שניהם.
שוב דוגמה שתבהיר על מה אני מדבר: מאז שגיליתי את הטארוט בקורונה רציתי לחבר כתבה לספרייה על הקשר בין הקבלה לטארוט. מדובר בקישור שהחל את דרכו במאה השמונה-עשרה, שאז הופץ הרעיון של הטארוט כמימוש של קסם מצרי קדום שאותו מסרו המקובלים היהודים ממצרים העתיקה ועד לימינו דרך הסמלים שבקלפים הטעונים האלה.

עשר מטבעות בצורת אילן ספירות קבלי בחפיסה של ריידר
ולכן, כדי למכור את הנושא לעורך שלי, הצעתי את השאלה הטיזרית ככותרת: "האם המקובלים היהודים בימי-הביניים עיצבו את קלפי הטארוט?" (התשובה היא שלא, אבל זה יותר מורכב מזה. יכולים לקרוא כאן). כמו שאתם מבינים, אותה גישה לא יכולה לעבוד עבור הבלוג אם המטרה המוצהרת היא לגלות על מה אני חושב. מכאן שהכותרת שבחרתי עבור הכתבה שלי בבלוג – כתבה שאני עובד עליה בימים אלה – היא "ארבע דרגות של השוטה". אני לא בטוח מה המשמעות שלה. או איך הכתבה תיראה בדיוק. מה שבטוח הוא שאת הכתבה לא יהיה ניתן לצמצם לתשובה של כן או לא.
(•) ערוץ נוסף הוא ערוץ של ההרצאות והסדנאות. כרגע אני עובד על כתיבת המצגות לכל שבעת המפגשים של סדנת "כתיבה הוראות שימוש" – שיטה של כתיבה באילוצים שהרכבתי ממקורות שונים, וזה כולל את הניסיון האישי שלי ככותב. נשארו כמה מקומות למסלול הראשון, שנפתח ב5.7 בשעה 20:00 עד 21:30 בערב. פרטים כאן.
מלבד הסדנה, הייתי רוצה לצאת כל כמה זמן עם הרצאה לקהל הרחב. כזאת שמרחיבה על נושא מהסדנה הגדולה – למשל, מפגש שכולו על כתיבה אוטומטית. או הרצאה שפונה לכיוון אחר לגמרי: צ'אט גיפיטי ועתיד הספרות. המפגש שלא קרה בין נפוליאון ור' נחמן. ועוד ועוד.
ב-8.6 אני מעביר הרצאה חינמית לגמרי על "כתיבה אוטומטית". וזאת אחלה הזדמנות להיחשף לטכניקה המשונה הזאת, שפותחה כדרך לתקשור עם נשמות המתים ולימים כבשה את אחת מתנועות האמנות החשובות במאה העשרים – הסוריאליזם כמובן. כתבו לי בפרטי אם אתם מעוניינים להצטרף.

(•) ויש ערוץ נוסף – תרתי משמע. פתיחת ערוץ יוטיוב. חוץ מהספר שאני מחבר ושעליו אדבר בפעם אחרת, זהו הערוץ שמסעיר אותי יותר מכל. בימים אלה אני מלמד את עצמי עריכת וידאו כדי להתחיל לייצר סרטונים באנגלית. אם נפרק את כל האפשרויות השונות שסקרתי כאן עד כה ונחלק אותן להתנסויות באורכים של תוכן, אז סרטוני היוטיוב יהיו הצורה הארוכה ביותר. אפשר לכתוב לא מעט בכתבה. אבל מלבד הספרים שאני קורא או מקשיב להם, יוטיוב היא הדרך המעמיקה ביותר שאני מכיר כדי לצלול לתוך נושא.
אני משער שחלקכם מופתעים. בדיוק כמו שהופתעו חבריי לתואר כשאמרתי להם שאני לומד לא מעט על פילוסופיה מהרצאות ביוטיוב. אז מלבד הרצאות שאוניברסיטות מעלות, הקונספט של מסה בוידאו (Video essay) התפוצץ בשנים האחרונות בפלטפורמה הזאת. מסה היא ז'אנר ספרותי שהומצא אי שם במאה השש-עשרה בצרפת בידי מישל דה מונטיין. המרכיב העיקרי שעומד מאחורי המסה הוא המחשבה, ולכן יש המכנים את המסה בשם חקירה במחשבה. גם כאן מדובר בסוג של טיול (מסע אם תרצו) שבו הכותב מחזיק נושא אחד ומסובב אותו, בוחן אותו מכיוונים שונים ומגלה בתקווה דברים חדשים.
המסה החלה את דרכה בכתב, והיא עדיין פורחת במדיום הזה. בעשורים האחרונים התווספה המסה המצולמת. היו מסות וידאו לפני יוטיוב כמובן, F for Fake של אורסון וולס הוא דוגמה לסרט באורך מלא שהוא גם מסה מצולמת. אבל שפע כמו שאנחנו חווים היום ברשת לא היה מעולם. אם אתם זרים לתחום, הייתי מציע לבדוק למשל את הסרטון הזה: המנגה שתשבור אותך. לחובבי אימה... אבל זאת רק דוגמה אחת ויחידה, יש היום מסה מצולמת על כל נושא תרבותי שאפשר לחשוב עליו. ואם אין, אולי הגיע הזמן שתנסו לייצר? אם זה מדבר אליכם.
כדי שהסרטונים שלי ייראו רציניים, לפחות רציניים מספיק, רכשתי מצלמת רשת בעלי אקספרס. היא צפויה להגיע בשבועיים הקרובים. אעדכן שהסרטון הראשון יהיה מוכן. גם הוא יהיה על הכתיבה האוטומטית.
בונוס: כי הגעתם עד הלום
בכתיבה על ארבע הדרגות של השוטה אני רוצה בין היתר לצלול ל-4 חפיסות שונות של הטארוט דרך קלף השוטה שלהן. כאן הייתי רוצה לומר מילה על השוטה האהוב עליי, השוטה של חפיסת ריידר-וייט-סמית.

פמלה קולמן סמית, המאיירת של החפיסה המפורסמת ביותר, החלה רק בשנים האחרונות (ואני מתכוון, ממש האחרונות – לפני שנה או שנתיים) להתחיל לקבל את הקרדיט שמגיע לה. זה לא רק שהיא איירה את כל 78 הקלפים בחפיסה, ממחקר שנעשה על תהליך העבודה שלה עם ארתור אדוארד וייט – הוגה החפיסה – מתברר יותר ויותר שההוראות של וייט היו פעמים רבות מינימליות ביותר, והשאירו לסמית מרחב פורה ביותר ליצירה משלה. השוטה שלה, שפותח את החפיסה, הוא דוגמה לעבודה המשותפת בינה, המאיירת האישה, ובין ההוגה הגבר: סביר שאת הפוזה של השוטה, אותה צורה עדינה של האות אל"ף שהוא מצייר בגופו, הגה דווקא וייט – שהושפע עמוקות מהקבלה היהודית. וייט גם אחראי לפרח הלבן שמחזיק השוטה הצעיר שלנו, שאולי לראשונה בתולדות הטארוט מופיע כגבר צעיר ויפה ולא כאדם מבוגר ותשוש למראה. הפרח הלבן מסמל את הניצחון שלו על התשוקות הארציות. את הכמעט נפילה שלו מהצוק, ואת הכלב המזהיר אותו, אפשר למצוא כבר בחפיסות ההיסטוריות שקדמו לחפיסה של וייט-סמית (שהתפרסמה בראשית המאה העשרים).
אז איפה התרומה של סמית? מלבד העובדה שהיא כמובן זו שציירה אותו, הבחירה שלה להשתמש במודלית אישה – בחברה שלה – כדי לבסס עליה את דמות השוטה הגבר, היא שמעניקה לקלף יותר מכל את האיכות האנדרוגינית שלו. כי מיהו השוטה של החפיסה הזאת? נער או גבר צעיר שיוצא למסע מבלי להתייחס לסכנות שבדרך, שמגיע פתוח אל העולם – שכל כולו פוטנציאל טהור – ושכבר בעובדת היציאה למסע הוא מצליח לאחד את כל הניגודים והקצוות. ומעל הכל, את ההבדלים הנוקשים שהתרבות שמה בין הגברי לנשי, בין הכוחני למקבל.
האם זה לא מה שכל אחד מאיתנו צריך כשהוא מתחיל מסע חדש? להיות קצת השוטה?
Comments