top of page
  • תמונת הסופר/תchen malul

המדריך המלא למצטרף למועדון 27

את הטקסט הזה חיברתי לפני 8 שנים כבר. כשהייתי פסע מ... או ממש כבר בן 27. נזכרתי בו במקרה לאחרונה, ואיתרתי אותו במייל - מתברר שניסיתי "למכור" אותו לפרסום בכל מיני מגזינים וזה לא צלח. אבל קראתי אותו שוב והוא חמוד. מעין פנטזיית נעורים של ילד בן 20 ומשהו.


אני ממש רוצה להפוך אותו לסרטון יוטיוב שאקריין באנגלית כי המרחב שבו הוא מתקיים הוא לא ישראלי בעליל, ולא רק כי אף אחד לא אוכל בו פלאפל. גם אז – כשאפיק את הסרטון הכוונה – יופיע דיסקליימר בסגנון הזה, בבחינת "זה חן מפעם כתב. אז אם זה נוראי זה כי זה היה בוסרי. ואם זה נפלא, זה כי תמיד הייתי גאון בסתר".


זה נקרא: המדריך למצטרף למועדון 27:



שלב ראשון: זמן לעצמך ילדות קשה:


או, לכל הפחות לא שגרתית. כזו שתכריח אותך להתמודד עם מורכבות העולם כבר בשלב מוקדם של חייך ההולכים והמתקצרים במהרה. אין דבר שמחרב פוטנציאל אומנותי מהר יותר מילדות שמחה וחסרת טרגדיות. זכור מה שצורח רוברט מקי על ניקולס קייג' בסרט על הסחלבים – בלי קונפליקט אין יצירה!




הפרטים פה חשובים פחות מהעיקרון – אין תבנית ברורה ושבלונית. אציע כלל אצבע – נדודים הופכים אדם, בייחוד ילד, למעניין יותר. האפקט הוא כפול: כשאתה בתנועה, אתה חייב להתמודד עם זרם של מצבים חדשים. מכיר בני תמותה שמתחלפים על בסיס קבוע. שינוי מתמיד מחדיר לאופי המתעצב שלך קור רוח מסוים. הילד-הנווד לא מפחד לצעוד לאורך הרחוב הסואן לקנות לעצמו משקה קל. לבקש מאדם מבוגר לרכוש עבורו פחית בירה. הרחוב הסואן הוא הבית של הילד-הנווד. כשארעיות היא המילה המאפיינת של חייך, אתה לומד לסמוך על עצמך, על העולם היציב שאתה הולך ובונה בראשך כדי להתמודד עם ארעיות העולם שמחוצה לו.


בשלב הזה, כשאתה כבר בין חמש או שש, חשוב שתפתח אובססיה לא מוסברת, קיבעון שירחיק אותך מאחרים ויסעיר אותך כשנראה שהכול מסביב מתערער. אל תמהר להרים גיטרה ליד, השתק לחלוטין את קונצרט הרוק המתנגן בראשך – כל דבר בעיתו. חייך אמנם הולכים ומתקצרים במהרה, אבל בשלב הזה הדבר האחרון שאתה צריך לדאוג לו זה מוזיקה. אתה יודע מה? הכנס מידה של דרמטיות לריחוק הכפוי שלך ממוזיקה. למד ממוריסון, קטע באחת את לימודי הפסנתר השנואים עלייך למען תחביב ביזארי כמו התבוננות בלטאות. אם כל זה נראה לך מסובך לביצוע, אתה תמיד יכול לעשות קוביין ולהעביר את שנותייך הראשונות בעיר עגומה כמו סיאטל של שנות השבעים.


אם תעשה את זה נכון, תגיע לגיל העשרה אדם מורכב ומצוברח.


שלב שני: הרוג את הבודהה:


אם ארעיות היא מילת המפתח של ילדותך, געגוע צריך להיות מילת המפתח של נעורייך.


מוות במשפחה, מוטב של אחד מהורייך, יעניק איכות מהורהרת לאופי המחפש שלך וימתן את האופטימיות שתתפרץ משעה שמצאת את המוזיקה. אני יודע, זה כואב, אתה מתקשה לנשום, רוצה לצרוח על העולם, לתלוש את השערות שלך. מישהו הבטיח שזה יהיה קל?


אל תתפתה בשום מקרה להחיות, גם לא לכמה שעות, את קרוב המשפחה שלך שמת (כאמור, מוטב אחד מהורייך, זה האהוב). בשלב הזה, אין זה משנה אם אתה מתבטא במילים או במנגינה, שפוך את הרגשות לתוך מה שאתה עושה. דאג שחוסר ההבנה של הסובבים אותך, שממילא תוהים אם אתה מדבר בשפה חייזרית ולא מובנת, יחריף. העצם את הקונפליקט: קשור בעבותות את הזהות שלך בעולם הזה אל המוזיקה שלך. כך, כשאבא שלך (אם בחרת להשאיר דווקא אותו בחיים) יקרא למוזיקה שאתה כה אוהב 'מוזיקת שטן', תהה מה זה אומר על הדרך שבה אביך תופס אותך, או – חמור מכך, מה זה אומר עליך?


מוזיקה צריכה להיות הנחמה בעולם הארור הזה, וככל שהיא תספק לך נחמה כך תתמסר אליה, וככל שתתמסר אליה כך תעז לגלות לה מחשבות ששנים ניסית לקבור באיזו פינה חשוכה בראש. סמוך עליה, היא תבין, לא תשפוט. היא תקבל, תתנחל בליבך, תשכנע אותך לחטא את האפלה באור הגדול.


שלב שלישי: השלב בו אתה מתחיל להתעניין במין השני:


ככל שהמוזיקה מעמיקה בך, אתה מגלה כוח מסתורי ובלתי מוסבר. אם אתה כמו מוריסון, ותוהו ובוהו של מילים וספרים ממלאים את הקיום שלך, נפגשת כבר במגוון שמות לאותו כוח: כוח-הגברא, סקס אפיל, נוכחות, מקסם נעורים, משיכה חייתית, מוג'ו – אותה איכות חמקמקה, אך עם זאת בלתי ניתנת להכחשה או התעלמות, שהופכת אותך לחביב הבנות.


הקשב לו, תן לו לעשות בו כשלך. עם השנים וההתקדמות, תלמד לפצח אותו, לשלוט בו, אז תגלה כיצד סודות היקום נחשפים בפניך. אבל, הקדמנו את המאוחר. חייך ההולכים והמתקצרים במהרה זקוקים לטלטלה הגונה נוספת.


שלב רביעי: געגוע למשהו שלא הכרת:


הנדודים, הגעגוע והמוזיקה מתערבבים למרקחה חדשה – געגוע למשהו שמעולם לא הכרת. יצר הנדודים לא מאפשר לראשך הסוער לנוח, המחשבות, החרדות והפחדים מתפשטים בחלל, מתאמצים להפיל את הבית המשפחתי המחניק שלך על כל יושביו. הם מחפשים סדקים באונייה. מחשבה עקשנית אחת מצאה חריץ וחמקה דרכו. רוץ אחריה, רב-חובל!


עכשיו אתה בחוץ, מכסה את עינייך לנוכח השמש העולה. יש צורך במילים מפורשות יותר? חזרה לנדודים.


עוד אין לך להקה, או שאתה יוצא לנדוד איתם כבר? התיעוד מעורפל ומעט סותר בעניין הזה. מה שבטוח הוא שהמוכר והידוע – החומר ממנו אנשים רגילים יוצרים את תבנית חייהם – משפיע עליך בצורה ההפוכה. הסתתר בתוך חבית שיכר ריקה בבטנה של אונייה ספרדית המפליגה לאנדלוסיה, תפוס טרמפ לקליפורניה, או, אם אלת החיפזון הארורה עוררה בך דחף לשכור מכונית ללא רשות ואל ביש המזל הודיע על כך לרשויות המתאימות – התגייס לצבא כדי לחסוך לעצמך קצת זמן בכלא.



הכול חוויות, ולכן, הנרטיבים שאתאר עכשיו אחד הם: רוח נדודים/רוח נדודים; טרמפים בארגז של משאית שמובילה תרנגולים לשחיטה/תס"חים; לימודי קולנוע/צמא למגע אישה; ספרי שירה/ראש קבור בכרית; שקרים לעצמך/מדריכי משמעת שפוקדים עליך לשנוא אותם בלב שלם; מיטה בעליית גג/מרפאה צבאית; נכשל בלימודי קולנוע/הצטיינות באימוני ירי; כתיבת שירה/החבילה בדואר הגיעה; מילים שיוצאות כמו משום מקום/ההתחשמלות שבהוצאת הגיטרה מהקופסא; חיבור קונצרט רוק בראשך/הכול ברור כשהגיטרה ביד.


אם תיקח מהשלב הזה רק דבר אחד, בחר בזה: אל. תפסיק. להיאבק!


שלב חמישי: המפץ הגדול:


מזל טוב, אתה בן 21. נושף על הנרות שארגנה לך ג'ני, המעריצה היחידה שלך. זו מסיבה קטנה, רק אתה, ג'ני והשותף שלה. אתה חרד כי חייך ההולכים והמתקצרים במהרה לא זזים לשום מקום. בלילה, אחרי שהדכדוך מתפוגג, אתה נשאר ער לתהות ממה מורכבת ההצלחה. כל השנים האלה היה לך דימוי מסוים של מהי הצלחה.


מהי הצלחה? האם היא להיות במקום הנכון (מה שמורכב מלהיות הרבה במקומות הלא נכונים) או להגיע לבשלות – בשלות עצמית ובשלות העולם. האם הכול מתקתק בדיוק בזמן – הסתנכרנות של השחזת הקול שלך – במובן הרחב ביותר – לדרגת עילוי שטרם נשמעה, או שמא הצטלבות תהליכים היסטוריים אדירי ממדים שהובילו לרגע הזה בו העולם כולו מוכן לשמוע את הקול הזה שלך? קול שהוא יחיד במינו או דיי-רגיל-אבל-אין-אלטרנטיבה-אחרת-שתסיח-את-הדעת, זה פחות משנה.

אתה מתפתה לשאול, "למי אכפת?" לך חביבי, לך אכפת. אם האפשרות הראשונה נכונה אז עלינו לעבוד על מציאת הקול הייחודי הזה שלך ותו לא – מאוד קשה, אבל לא בלתי אפשרי.


אם זו האפשרות השנייה – טוב, פה כבר מדובר במטלה הרקוליאנית של ממש, אנחנו חותרים ללא פחות מעיצוב העולם. אבל, אולי יש דרך ביניים.


מציאת נישה בתוך העולם העצום. תתמחה בה ומשם תפרוץ. כתוב שירה מהפנטת בחרוזים, למד לנגן בכלי נגינה מסעיר כמו אל מוזהב, מצא משהו שיבדל אותך מכל השאר. סיפור חיים טרגי לא מספיק. את זה יש לכל משתתף בתוכנית ריאליטי.


עדיין שלב חמישי, אבל תת סעיף: מציאת הקול שלך:


שמע סיפור. בשנות העשרים של המאה הקודמת עזב ארנסט המינגווי את ארצות הברית המנומנמת לטובת החגיגה הנודדת שהיא פריז. משעה שהתמקם בעיר, הוא העביר את מרבית זמנו בבתי קפה – השחיז את סגנון הכתיבה שלו ופיתח עמידות אגדית לאלכוהול. תורך להקריב.


טוטאליות מוחלטת! אם המינגווי חצה אוקיינוס שלם בחיפוש אחריי "המשפט האמיתי האחד", חצה אתה את המקבילה של האטלנטי בשביל הצליל האמיתי האחד שלך. כבר הרגת קרוב משפחה יקר (זו הייתה אימא, נכון?). מה זה כבר למצוא את הקול שלך?


שלב שישי: אחרי שמצאת את הקול שלך, כל שנותר זה להתפרסם:


אז מצאת אותו, הוא צלול (או עכור). השמע אותו לכל מי שמוכן, על כל במה שתקבל. אבל זכור, הבמה סלחנית למגוון שלם של רגשות, מלבד לרחמים עצמיים.





שלב שביעי: ככה מרגיש בית?


חייך ההולכים והמתקצרים במהרה היו עד עכשיו חיי תלאות וסבל, מכוונים על ידי אינספור כוחות גלויים וסמויים. לא עוד. עכשיו אתה ניצב בפסגה, העולם הוא נשף אינסופי ואתה במרכזו.


נצל את השלב הזה עד תומו כי הוא לא יארך זמן רב – שנתיים, שלוש ושיר ההלל שחיברה לך האנושות יתחיל להישמע כצליל צורם ובלתי נסבל. (מתנצל על חוסר התחכום, אבל) זה הזמן לשכב עם כל מה שזז, להלך על גגות של בתי מלונות, להתמכר להרואין/ אלכוהול /קוקאין/ שילוב של השלושה, לרומם ולהפיל, להפיץ אור שחר חדש בעולם, להבעיר מדורה גדולה בדרכך החוצה, להרחיב את תודעותיהם של פתאים.


בזמן שהעולם כולו בוער בגלל איזו מלחמה (אל דאגה, תמיד יש איזו מלחמה טובה לרכב עליה), אתה צריך להשחיז ולחדד את החופש שאתה מציע – פורקן חושים מוחלט.


שלב שמיני: נוזל, נוטף וזולג:


כשהייתם רק ג'ני, אתה והשותף שלה הכול היה בשליטה – כולם נכחו לחלוטין בצורה ובתוכן. ועכשיו, שנים לתוך התהילה שלך, הקהל נראה לך עכשיו כל כך חסר פנים. מפוזר, עצום, אמורפי מכדי שתוכל להתחבר אליו.


קח הפסקה ארוכה יותר בין שורה אחת לזו שאחריה, נסה להקשיב למה שמפלצת האנונימיות מנסה לומר לך: קולות ומשפטים אקראיים עולים מתוכה. שום דבר שתוכל לשים עליו את האצבע במדויק.


אז כמו תמיד, אתה מסלים. מנסה להתעלות מעל עצמך למענם בכך שתכעיס ותזעזע, תדהים את כל הנשמות הקטנות האלה עם דיבורי הכפירה שלך, "שום מוסכמה חברתית לא בטוחה בסביבתך", אתה כותב בראשך את הכותרת. הם בהיסטריה גמורה, דורשים את מנת הדם (ליטרת הבשר?) שהובטח להם בקולות הולכים וגוברים. בשלב הזה של חייך ההולכים והמתקצרים במהרה אתה מבין משהו – אין דרגה מעל עצמך שתוכל להתעלות מעליה. הטירוף שאתה מציג עכשיו התרוקן מרגש – זעקות הכאב שפרצו מתוך הבטן בוקעות עכשיו מהראש המאוד המודע שלך.


בדרך חזרה מההופעה, הקפיץ החלוד שהתכווץ בבטנם של חברי הלהקה שלך משתחרר עכשיו. בסערת הריב האיום, בין כל האשמות והאשמות שכנגד, אתה מודיע לחבר'ה שזה נגמר, לפחות לבנתיים. אני מבקש ממך לא להסיט את המבט כשאתה מודיע להם. למרות שאתה מרגיש מובך ומובס, הפעם זה לא לטובתך. נכון, רק השנים יקהו את הכעס ותחושת הבגידה. ועם זאת, אתה חייב להם מבט אמיתי אחרון. זו הפעם האחרונה שלכם יחד.


שלב תשיעי ואחרון: פחדנו שאתה נצחי:


קח את העצמי החבול שלך לפריז, לרומא, לברלין (שמעתי שיפה שם העונה) או לכל מקום שתוכל לנוח בו ולהתחדש. העצבים המרוטים שלך זקוקים לסצנה חדשה. חשוב שתבחר מקום שטרם נכבש בידיי גייסות המעריצים העומדים לרשותך.

רד בתחנה אקראית ברכבת התחתית ועמוד על הרציף. אתה נדחף קלות בידיי ההמונים הממהרים. מלא את ריאותייך באוויר העומד, והבט היטב סביב: אתה תפאורה זמנית בחייהם של העוברים והשבים. האנונימיות שלך מוצאת חן בעינייך.

המשך לשוטט ברחבי העיר ההיסטורית שבחרת, נטוש את עריצות בית המלון. החזר את הילד-הנווד אל הרחוב הסואן. במהלך השיטוטים שלך אתה מגלה כמה סמטאות סודיות שלא מתפתות בקלות לזרים, אפילו לא לקסמייך. אתה מבין כמה גסים הם בעצם, קסמייך. אז אתה מאפשר לשמש להטיל צל אחר מגופך. אתה לומד לפחד שוב.


כשהשמש זורחת בחזרה, אתה עושה את דרכך לבית המלון. עצור ונהל שיחת חולין קצרה עם השוער בכניסה, כאות תודה לאיש הנדיב הזה. פזר קצת אבק כוכבים על האדם האחרון שיפגוש אותך בחיים.

למעלה בחדר, אתה שוכב על המיטה הלא מוצעת ואוזר את האומץ להיפרד מהכול.


רגע, רגע. עצור. אני דורש לעצור הכל.


התערבות: למה לך כל זה?


ייתכן שנסחפנו עם ההתנסות הזאת. בוא נחשוב על כל העניין לרגע, טוב? בוא נצא שנייה מהחדר, קום מהמיטה הלא מוצעת שלך. בוא, תתרווח על הספה, זו שיחה כמו של מבוגרים, תחזיק מעמד?


חשוב על זה לרגע, חיי נוודות, מוות במשפחה, רעב שמטמטם את המוח, לא להתקלח שבועות, להתאמן שוב ושוב ושוב ושוב, לחפש את הקול שלך, למצוא אותו, להיכנע לטירוף, לשכב עם המון נשים (טוב, זה נשמע לא רע) ולהיפרד מהעולם בגיל כל כך צעיר? עוד נותר פתח קטן להתחרט על הכול, בוא נמהר אבל, הוא הולך ונסגר. למה שלא נחליט שהכול היה בדיחה, שבעצם אי אפשר לעצב את חייך ההולכים והמתקצרים במהרה לכיוון שאתה רוצה בו. זרום איתי, הבה נושיט את כפות ידינו הפתוחות ובהנפת יד נדחה את כל המליצות שהפרחנו באוויר.


מה רע לך בעצם בילדות מאושרת ומשעממת? קח אותי לרגע כמודל. נכון, הילדות שלי הייתה משעממת לאין ערוך בהשוואה למוריסון או הנדריקס. הדבר היחיד שאיים לזעזע את חיי היה הגילוי (בסביבות גיל 7) שסטיבן ספילברג לא ביים את כל הסרטים בשפה האנגלית.





אני מודע לכל. בחייך, אל תעשה אותי טיפש. חיפשת רגשות גדולים ואני מציע לך בתמורה תחושת קלסטרופוביות ומחנק מקוטנו של הגילוי. אל תמהר לזלזל. חשוב כמה קטן העולם נראה לי עד הגילוי הפעוט הזה. כיצד האנושות כולה חוברה ברשתות שאמנם נראו מעורפלות עבורי, בהיותי בן 7, אבל צלולות בבהירותן בעבור המבוגרים שסבבו אותי. כל אדם שירד איתי במעלית, כל זקנה שחצה את הכביש לכיוון השני, כל מכונית שעברה באותו הכביש וניאותה לאפשר לה ולי לחצות בבטחה, כל דמות מרצדת בטלוויזיה, כל אדם וחוה בעולם המאוד מובן הזה – כך הייתי משוכנע, קשור אליי בדרך כלשהי. הרי, חשוב על זה, אם סטיבן ספילברג ביים את כל הסרטים בשפה האנגלית, אז האדם האחד הזה שאני מכיר (לך תשכנע ילד בן 7 שספילברג לא קונה באותה מכולת כמו אביו) מכיר בתורו את כל השחקנים והשחקניות ושאר האנשים שהנחתי שקשורים איכשהו לעשיית סרטים. אם ככה, אז אם אני אישית לא מכיר אדם אקראי כלשהו שירד איתי במעלית, או חצה את הכביש בכיוון השני, או נהג במכונית שניאותה לאפשר לי לחצות או ריצד בטלוויזיה, אז אני יכול להתנחם בכך שהוריי, או חבריי, או חבריי הוריי לכל המרוחק, מכירים אותו. אבל, הוא (!) לא (!) ביים (!) את (!) כל (!) הסרטים (!) בשפה (!) האנגלית (!).


הוא הניע אותי לעשות דברים, הגילוי הזה, דברים קיצוניים גם. ניסיתי לחפש דרך לנצח את מפלצתיות העולם, סיפרתי לעצמי שאני נפוליאון ושכנעתי את מעט החברים שהיו לי (בטח בהשוואה למפלצתיות העולם) לכבוש את השכונה – כי צריך להתחיל איפשהו. וכשזה לא עבד בכוח, עברתי להציג את עצמי לכל אדם שנתקלתי בו ברחוב.


הייתי עוד חמוד אז, בהיותי בן 7, כך שנראה שזה עובד. לבסוף לקחה אותי המחנכת רות לשיחה, בכובעה כמורה למתמטיקה היא ניסתה להסביר לי שאין באמת סיכוי שאצליח לפרוץ את מחסום חוסר ההיכרות עם כלל האנושות כי (מה לעשות) יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה. שקעתי בייאוש בכיסא.


או, פאק, אני מבין.


שכח מכל הכיוון הזה, בחזרה אל חייך ההולכים והמתקצרים במהרה.


חזרה לשלב התשיעי והאחרון: כבר לא מפחיד שאתה נצחי:


איפה היינו?


כן, אתה שוכב על המיטה הלא מוצעת ואוזר את האומץ להיפרד מהכול. מרגיש הרגשה נפלאה שמגיעה רק עם ההבנה שזה בסדר לפחד, שכולם מפחדים, והנה זה מגיע. חייך ההולכים והמתקצרים במהרה הגיעו לקיצם.


אחסוך ממך את הפרטים המדויקים של מותך, הם חסרי ערך עכשיו. מתנצל על שאני מאכזב את מעט הסקרנות שעוד נותרה בך. סמוך עליי, עננה כבדה של מסתורין היא הדרך הנכונה פה.


35 צפיות

Comments


bottom of page