top of page
  • תמונת הסופר/תchen malul

"כל זה מעורר בנו חשק להיעלם": סיפורה של הכתיבה האוטומטית

בלוג ראשון – ממש מרגש. אפילו קצת מאיים.


החלטתי להתחיל את הבלוג הזה כי רציתי לרכז את המחשבות שלי על ספרות, כתיבה, מיסטיקה, מיתולוגיה, דת ומדע במקום אחד, כך שאוכל לגלות מה אני חושב (כמו שג'ואן דידיון הגדולה כתבה פעם). אני מתכנן לכתוב על דברים שקראתי ושתפסו אותי (הידעתם שכתיבה אוטומטית התחילה כדרך לעשות סיאנס למתים?), דברים שאני מדבר עליהם עם אחרים (עיצוב של חפיסת טארוט חדשה) ודברים שאני עובד עליהם (פודקאסט. ערוץ יוטיוב עתידי. סדנת כתיבה. רומן ההיסטוריה האלטרנטיבית שאני כבר בחצי הדרך בכתיבתו).


אז בואו נתחיל. והפעם, אנחנו מדברים על כתיבה אוטומטית.



1. דפי בוקר


אפשר לומר שהמפגש הראשון שלי עם סוג הכתיבה הזה קרה בגיל די מוקדם, בן 12, כשאבא שלי ואני נסענו לצומת ספרים בשפיים ואני בחרתי את הספר 'דרך האמן' של ג'וליה קמרון מבין כל הספרים שעל המדפים במחסן הספרים העצום הזה – שמאז לצערי נסגר. גב הספר הבטיח לעזור לי לפתח את עצמי כאמן. אז עוד לא קראתי או הקשבתי לכל ספרי העזרה העצמית בעולם, כך שההבטחה הייתה טרייה ומאוד מסעירה עבורי. וזה לא הפריע לי כלל שלא ידעתי איזה סוג של אמן אני רוצה להיות. מה המדיום שבו אני אפעל? ומה אייצר? היה לי ברור שזה יהיה קשור למילים – ובין אם אכתוב תסריטים לסרטי מדע בדיוני, קומיקסים או רומנים ספרותיים – כל זה לא היה חשוב כמו הביטחון שהייתי צריך ושהאמנתי שהספר הזה יעניק לי.





במאמר מוסגר אני חייב להודות שהתהיות האלה עדיין מלוות אותי, אפילו שדי נסגרתי כבר על הגדרתי כסופר וכבר יש לי חצי רומן לא ערוך במחשב (ואחד-עשר או יותר גלגולים של רומן קודם ומאוד גנוז).


אני לא זוכר כמעט דבר מהספר של קמרון, שום דבר מלבד "דפי בוקר" – הטכניקה המרכזית שהיא שיתפה בספר הזה ושבאותם דפים אני – האמן – אמור לכתוב את כל מחשבותיי, פחדיי ורגשותיי על פני לפחות שלושה דפים בכל בוקר. וכך עשיתי לתקופה מסוימת.


כתיבת דפי בוקר, למרות שיש להם הגדרה יותר ברורה מאשר הכתיבה האוטומטית – היא עדיין כתיבה בלי צנזורה. זאת אומרת, יש לי עדיין נושא מסוים – הרצון להיות אמן – אבל כל השאר פתוח לדיון ולכתיבה אודותיו .



2. כתיבה אוטומטית לתוך הנפש


אני מאמין בהתמזגותם של שני מצבים אלה, הסותרים למראית-עין, של החלום והמציאות, ובגלגולם למעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (Surréalité), אם אפשר לומר כך.
- המניפסט הראשון של הסוריאליזם, אנדרה ברטון. פריז, 1924

אם שמעתם על "הכתיבה האוטומטית", סביר ששמעתם עליה בהקשר של התנועה הסוריאליסטית. זאת כתיבה שנותנת ליד המקרה להכתיב את המהלך, מתוך הנחה שאם נשחרר את היד שלנו נוכל לצלול ישירות לתוך הלא מודע, אותו קרחון עצום שפרויד מספר ששוכן בתוכנו, ושרק קצה קצהו גלוי ונגלה במודע.


היו שהרחיקו לכת והגדירו את הכתיבה האוטומטית כנתינת רשות ליד להניע אותנו, ולא ההפך – כמו בכתיבה המודעת והמקובלת.


עוד לפני שקמה התנועה הסוריאליסטית באופן רשמי, חיברו שני משוררים צעירים ואלמונים בשם אנדרה ברטון ופיליפ סופו יצירה שלמה בתשעה ימים בלבד – שכולה כתובה בכתיבה אוטומטית. את המשפט הראשון חיבר סופו – במצב שתיאר כבין שינה לערות, מעין היפנוזה עצמית כש"עיניי עצומות למחצה". המשפט היה: "טיפות המים כולאות אותנו, שוב איננו אלא חיות נצחיות". לכך השיב ברטון חברו ב"הסיפור חוזר למדריך הכסף הנקוב, והשחקנים המבריקים ביותר מתכוננים לכניסתם לבימה..."


היצירה שנולדה בתום תשעה ימים קדחתניים של כתיבה ביחד ולחוד, משעות הבוקר ועד הערב, הייתה ספר חזיוני-פואטי, המערבב קטעי שירה ופרוזה, בשם Les Champs magnétiques (השדות המגנטיים). השדות המגנטיים-חשמליים שעל שמם נקרא הספר הייחודי והמוזר הזה הם דימוי לכוח הפנימי שפרויד קרא לו "ליבידו", כוח שאולי אין לו הסבר ברור, אבל הוא מציאות פנימית אובייקטיבית בתוך כל אדם ואדם ומקור האנרגיה היצירתית שלו.






הניסוי הוכתר כהצלחה גדולה. הכתיבה האוטומטית הייתה לגילוי מפתיע ומסעיר עבור שני המשוררים הצעירים. אבל ההתחלה הזאת כמעט נבלעה כשמצאו את עצמם "שלושת המוסקטרים" – ברטון, סופו וחברם לואי אראגון – עמלים על ייבוא הדאדא משוויץ לפריז אחרי מלחמת העולם הראשונה. הם התייאשו עד-מהרה מהניסיון הבלתי אפשרי הזה, והחליטו לאמץ שם חדש ודרך חדשה לעשות דברים, דרך שעוברת ישירות בנפש האדם. הם החליטו לחזור אל המקורות של אותה השראה מתפרצת, ולדבר על הספרות כעל "עשייה ניסיונית". על הכתיבה האוטומטית, שהולידה את 'השדות המגנטיים', הם דיברו מעתה כעל גילוי של "טירוף פואטי".


במניפסט הראשון של הסוריאליזם אמנם טען ברטון שהמעשה הסוריאליסטי ביותר כולל "הליכה ברחוב, אקדח ביד, וירי לתוך המון אקראי ככל יכולתך", אך האמירה הזאת הייתה לא יותר מאשר פרובוקציה מכוונת. הדבר הקרוב ביותר שהציעו הסוריאליסטים לתוכנית פעולה באותו מניפסט היה ההתנסות בכתיבה אוטומטית, שעליה נכתב כי היא הגדרת הסוריאליזם:

"סוריאליזם... אוטומאטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בין בדיבור, בין בכתיבה ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית".


ברטון חיבר מספר מדריכים לכתיבה אוטומטית, אבל מרביתם נעים סביב אותם עקרונות פשוטים שאפשר למצוא בטקסט הקצרצר הזה:

חיבור סוריאליסטי מועלה על הכתב, או טיוטה ראשונה ואחרונה.


לאחר שקבעת מושבך במקום שבו תוכל רוחך להתרכז בעצמה ככל האפשר דאג שיביאו לך כלי-כתיבה. הבא עצמך למצב של סבילות, או של קליטות עד כמה שידך מגעת, סלק מקרבך כל הרהור בגאוניותך, בכשרונותיך, או בכשרונותיהם של כל האחרים. הקפד לאמור בלבך כי הספרות היא אחד השבילים הנוגים ביותר המוליכים אל כל דבר. כתוב מהר. בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו. המשפט הראשון יבוא מאליו, והרי בכל שנייה ושנייה מתקיים משפט זר לתודעתנו, שאינו מבקש אלא שנהגה אותו. קשה למדי לומר דבר כלשהו על המשפט שיבוא בעקבותיו; אין ספק כי יש לו חלק בפעילותינו המודעת והן באחרת – הלא מודעת, אם אמנם נודה כי עצם העובדה שכתבנו את המשפט הראשון, כבר גוררת עמה משהו מתפיסה בוחנת. אין לכך חשיבות רבה; בזה טמון רוב-רובו של ערך המשחק הסוריאליסטי. הפיסוק, על-כל-פנים, מנוגד ללא ספק לרצף השלם של הזרימה המעסיקה אותנו... המשך בכך כאוות-נפשך. בטח בטבעו הבלתי-נדלה של הרעש. אם הדממה גוברת עליך פתאום ולו בגלל איזו טעות שעשית, טעות שמקורה, אולי, בחוסר תשומת-לב, שבור אותה ללא היסוס בשורה נהירה יתר-על-המידה. מילה הנראית בעיניך חשודה, שים אחריה אות כלשהי, האות "ו" למשל, תמיד האות "ו", והשב את עטרת השרירותיות ליושנה בקביעת אות זו בראש המילה הבאה.


(התרגום הוא של אירית עקרבי מספרון ישן-ישן בהוצאת 'ספרית פועלים' בשם "אנדרה ברטון: המניפסטים של הסוריאליזם")


הסוריאליסטים נתנו ליד המקרה להכתיב את המהלכים שלהם. עד כדי כך סלדו מהכתיבה המודעת הרגילה שטענו שהיא מייצרת – כהגדרתו של ברטון – "מילים ללא קמטים". הציירים ושאר האמנים הפלסטיים שיצטרפו מאוחר יותר לתנועה ימשיכו וייקחו את האקראיות והאוטומטיות לכיוונים חדשים. אבל כמו שכבר רמזתי – לכתיבה האוטומטית מקורות קדומים בהרבה. אלפי שנים לפני שדחסה האנושות את כל הכוחות העוצמתיים, המתפרצים, הרגשיים וחסרי ההיגיון לתוך הנפש האנושית, הרבה לפני המצאת התת-מודע - המיתולוגיות שפיתחה האנושות השליכו את הכוחות הללו על רוחות, שדים ושאר יצורים על-טבעיים. שם, בדמיון המיתולוגי של האדם, ולא בפרשנות האמנותית של הסוריאליסטים למדעי הנפש, נולדה הכתיבה האוטומטית.


הסוריאליסטים, אגב, לא התכחשו לכך מעולם, ואף דיברו רבות בשבח המחשבה האזוטרית (שם כולל לעיסוק בתורות הנסתר, במיסטיקה ובעל-טבעי) כסוג המחשבה החושפת לפנינו "את מנגנון הסמליות האוניברסלית" – את הקשר הסמוי בין עצמים ורעיונות שאין ביניהם לכאורה כל קשר. זאת הסיבה גם להערכה הגדולה של ברטון וחבריו לקבלה היהודית, המקשרת בין "האל-הנסתר" (הוא האינסוף הקבלי), השפה והעולם בזיווג אחד שאין להפרידו.



3. הרוחות מדברות


אנדרה ברטון מייסד הסוריאליזם היה מסוג האנשים שחיים את חייהם כמאבק מתמיד. נדמה שמדי לילה היה מחבר רשימה דמיונית בראשו של מתנגדים ותומכים כדרך לסכם את היום שעבר. חבריו הקרובים ביותר לא היו בהכרח הטובים ביותר – כך טען מפורשות במכתב לחבר שעמד להפוך ליריב נוסף. במקום זה, מי שהורשו להישאר בקרבתו היו המשוררים, האמנים והחסידים המוכנים לקבל על עצמם את התכתיבים הרודניים של המנהיג הכל-יודע. זה ההסבר לעובדה שמרבית האמנים שהצטרפו לתנועה הסוריאליסטית עזבו או הועזבו בנסיבות דרמטיות. את הסוריאליזם היה אפשר לעזוב רק בטריקת דלת.

אחד האנשים שהסתכסך איתם – ובמקרה הזה רק ממרחק – היה הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה. הפעם לא היה זה לגמרי באשמתו של ברטון. פיאז'ה השוויצרי, שחי באותה תקופה בפריז, דאג להביע את זלזולו בתנועה הסוריאליסטית ובמטרותיה בעיתונות הפריזאית. למה כל זה חשוב? כי שכשנשאל ברטון לגבי ההשראה לטכניקת הכתיבה האוטומטית, העניק את הקרדיט לאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, ולא לפיאז'ה – שאצלו, מאמינים החוקרים, קרא ברטון על הטכניקה לראשונה. ההקשר שבו כתב עליה פיאז'ה היה גל הספיריטואליזם ששטף את ארצות הברית ואירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.


כבר מאמצע המאה התשע-עשרה פרחה התנועה הספיריטואליסטית, המבוססת על האמונה שהחיים יכולים להמשיך ולתקשר עם נשמותיהם של המתים. הספיריטואליסטים פיתחו טכניקות שונות ומשונות ליצירת קשר עם העולם שמעבר, ולתקשורת עם רוחות המתים. אחת הבולטות שבהן הייתה הכתיבה האוטומטית, שהשיטות ליישומה היו רבות ומגוונות.


באחת משיטות התקשור הללו השתמש הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. במשך שנה וחצי, בעודו גולה באי גראנזי שלחופי צפון מערב צרפת, תקשר הוגו עם רשימה ארוכה ובלתי נתפסת של רוחות, ביניהן כמה מהאישים הגדולים ביותר שידעה האנושות. התקשור התחיל כשהגיעה אליו רוחה של בתו שנפטרה זמן לא רב קודם לכן. כך השתכנע הוגו שהשיטה עובדת.

בדרך הזאת שוחח הוגו עם (שימו לב): קין, יעקב, משה, ישעיהו, סאפפו, סוקרטס, ישו, יהודה איש קריות, מוחמד, ז'אן דארק, לותר, גלילאו, מולייר, המרקיז דה סאד, מוצארט וולטר סקוט. השיחות הפוריות ביותר התקיימו עם רוחו של ויליאם שייקספיר, שבמשך שנה וחצי חזר וביקר את הוגו לילה-לילה כדי להכתיב מחזה חדש לחלוטין, ביקורים שכללו גם סשנים ארוכים של תיקונים והגהות .

הטכניקה שבה השתמש הוגו לתקשור יובאה מארצות הברית, ובמסגרתה היו הרוחות מקישות על הרצפה באמצעות שולחן בעל שלוש רגליים. הבן של הוגו, שארל, היה המדיום שעליו משתלטות הרוחות. הטכניקה עצמה נשמעת מפרכת ביותר – נקישה אחת על הרצפה היא האות A, שתי נקישות - B, וכן הלאה.





מסיבות מובנות חוותה התנועה הספיריטואליסטית גל אדיר של התעניינות לאחר מלחמת העולם הראשונה. ודור חדש של חוקרים, וביניהם ז'אן פיאז'ה ועמיתו קרל יונג (גם הוא פסיכולוג שוויצרי, שלמד אצל פיאז'ה בפריז), הפנו את מבטם אל העדויות העל-טבעיות שצצו מכל פינה.



4. הספר האדום של קרל יונג


הדוקטורט של יונג ברפואה נגע ישירות בנושא החם (מבחינה פסיכולוגית דווקא) של הספיריטואליזם. במחקר שלו ניתח יונג מפגשי סיאנס שקיים עם מדיום בשם הלנה פרייסוורק. תחילה תהה יונג אם מדובר בחוויות אמיתיות – במפגש אמיתי עם נשמות המתים – אך בעקבות קריאה של מחקרים קודמים על מדיומים ומתקשרים, השתכנע יונג שקודמיו צדקו, והטכניקות הספיריטואליסטיות, ובראשן הכתיבה האוטומטית, הן שער אל מה שמתחת למודעות. ולא לעולם המתים.


גילוי שנפל עליי כמו פצצה: רק בעשורים האחרונים החלו היסטוריונים של הפסיכולוגיה להבין שפרויד אמנם חתום על המושג של "התת-מודע", אך היו אלה הפסיכולוגים שקדמו לו, דוגמת פרידריך מאיירס, ויליאם ג'ימס ובייחוד תאודורה פלורנוי (Flournoy) שהחלו לחשוף את הקשר בין טכניקות אוטומטיות ובין מה שחבוי מתחת למודעות (המוקד המחקרי של פרויד היה יותר החלום. את הספיריטואליזם הוא ביטל כשטויות). הפסיכולוגים שכן חקרו את תופעת התקשור פשוט לא ידעו לתת לתופעה הזאת שם ברור, ולא ניסחו עדיין תיאוריה כוללת של אותו קרחון חבוי.


אבל יונג עשה הרבה יותר מלחקור את התופעה. כל חייו נמשך למיתולוגיות של עמים שונים, לעיסוק מיסטי ולתורות נסתרות למיניהן. כעשור לאחר שפרסם את המחקר שלו על תקשור, הוא הפך את עצמו למשתתף פעיל, באמצעות שיטה שפיתח בעצמו ושקרא לה "דמיון אקטיבי". השם כבר רומז לנו שלא מדובר בתקשור עם כוחות על-טבעיים חיצוניים לאדם. יונג דיבר על התעמתות ישירה עם התת-מודע, שבאמצעותה הוא יכול היה לתרגם את הרגשות הקשים שהסעירו אותו לתמונות מוצקות, שאחר-כך היה מעלה על הכתב.


את הניסויים הפנימיים שלו החל יונג בשנת 1913, כדרך להתמודד עם משבר אישי, מקצועי ורוחני שאיים לפרק את חייו. בגיל 38 התפטר במפתיע מכל המחויבויות המקצועיות שלו: מתפקידו כיושב ראש התנועה הפסיכואנליטית והעורך של הביטאון הרשמי של התנועה, ממשרתו כפסיכיאטר בבית החולים בציריך וכמרצה באוניברסיטה. הדברים היחידים ששמר עליהם היו הפרקטיקה הפרטית שלו, חיי המשפחה ומפגשי הדמיון האקטיבי שניהל בכל ערב וערב במשך שעות ארוכות בחדר עבודתו.


תחילה תיעד את הניסויים הפנימיים שלו ב"ספרים השחורים", השם שהעניק למחברות בכריכה שחורה שהחזיק בביתו, ורק לאחר-מכן העתיק אותם בכתיבה תמה אל ספר עצום ממדים, כרוך בכריכה אדומה מעור, ועליה נכתב: Liber Novus (הספר החדש). לתיעוד הזה הוסיף גם ציורים פרי מכחולו.


במשך שבע-עשרה שנים עבד יונג על הספר האדום שלו, משנת 1913 (זמן קצר לאחר ניתוק היחסים המקצועיים והאישיים של יונג ופרויד) ועד לשנת 1930.


"הספר האדום" היה לסוד גלוי לפחות מאז שנות השישים, עם פרסום האוטוביוגרפיה של יונג שבה תיאר בין היתר את העבודה עליו. אך הספר הגנוז התפרסם רק בשנת 2008, והפך בן-לילה לסנסציה עולמית. יונג התמודד כל חייו עם החוויות העוצמתיות שחווה ותיעד בספר האדום, ובמשך העשורים הבאים זיקק מהן תובנות מקצועיות ומדעיות שאנחנו מוצאים אחר-כך בתורתו הפסיכולוגית הסדורה.


אני אוהב את הדוגמה של יונג למרות שלא מדובר ב"כתיבה אוטומטית" טהורה. ואולי זה בדיוק מה שאני אוהב בה. טכניקת "הדמיון האקטיבי" שפיתח יונג ממחישה לנו כמה אלסטית יכולה הכתיבה האוטומטית להיות. במקרה של יונג לא מדובר בכתיבה ללא צנזורה, או בתהליך שהוא בהכרח מהיר. התמונות אמנם עלו בדמיונו ללא הזמנה – מעבר, כמובן, לבחירה המודעת שלו להיכנס לאותו מצב מדיטטיבי מסוים – אך מרגע שהופיעו הדמויות השונות (דמויות "אמיתיות" מהמיתולוגיות שהכיר, או פשוט כאלה שמוחו בדה) נכנס לפעולה החלק ה"אקטיבי" בטכניקת הדמיון האקטיבי. כי מרגע שהופיעו הדמויות, יונג הציב בפניהן שאלות שונות: מדוע באתם לכאן? מהי מטרתכם? מה באתם ללמד אותי?


בפגישות הראשונות שלו עם התת-מודע התקשה יונג למסגר את המפגשים האלה. הוא תיעד את עצמו תוהה בקול, האם מה שהוא עושה זה מדע ונענה בתשובה שלילית. "זאת אמנות", הגיע מענה מתוכו בדמות קול של אישה, אך הייתה זאת תשובה שהתקשה לקבל. למעשה, כך התחיל החלק האקטיבי – בהתנגדות של יונג לרעיון שמדובר באמנות. הוא המשיך לכתוב ולתעד את המפגשים האלה, אך עתה הוא דרש תשובות. הוא קיבל הרבה יותר מזה, גם הצצה ישירה לתוך נפשו, וגם, כפי שתיאר לימים את המצב של דורו, שהתנתק מהמיתולוגיה והדת מבלי למצוא להן תחליף ראוי במדע - "דורנו מחפש מעיין חיים חדש, אני מצאתי מעיין כזה ושתיתי ממנו ומימיו טעמו לי".


הניסוי ארוך השנים של יונג הוליד אצלו תחושת דתיות חדשה. הוא לא ביקש ליצור דת חדשה כמו שעדיין אפשר לשמוע מבקרים שלו טוענים, אלא לקדם את מה שקרא לו "דמות האל בתוך האדם": אמונה, אולי מיסטית או אזוטרית, בכך שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו יש כוחות חבויים שמובילים אותנו לאן שאנחנו צריכים, ושאם רק נשכיל להקשיב להם, אולי נגיע לשם.

דיוויד פוסטר וואלאס אמר את זה יפה: Although of Course You End Up Becoming Yourself.



5. היצירה הסוריאליסטית הגדולה מכולן


מחשבה שלא ארצה לפתח כרגע: "פיניגנז וייק" של הגאון האירי ג'ימס ג'ויס, שפורסם בשנת 1939, הוא הטקסט הסוריאליסטי ביותר. כל מי שקרא את הספר הבלתי קריא הזה, רומן בלתי אפשרי שהוכתר על ידי רוברט אנטון וילסון כ"ספר הגס והמצחיק ביותר שנכתב", יודע שה"ווייק" הולך רחוק יותר ממה שכל טקסט סוריאליסטי הלך אי פעם. כי גם הטקסטים האוטומטיים ביותר, ו"השדות המגנטיים" הוא הדוגמה הפיוטית והמדהימה ביותר שבהם לטעמי, לא עשו לשפה עצמה – למילים ולאותיות – מה שג'ויס עשה להם ברומן האחרון שלו.


זה לא רק שה"ווייק" מעמיד את החלומות והשינה במרכזו. הוא תוקף ישירות את ההפרדה המלאכותית בין היגיון לדמיון ובשפה שקופצת ממילה למילה דרך קשרים שהם לא לוגים, קשרים אסוציאטיביים לחלוטין שבהם התמונות מדברות, ולפעמים אפילו לא הן ממש.


השוו את המשפט הפותח של ה"ווייק" -

riverrun, past Eve and Adam's, from swerve of shore to bend of bay, brings us by a commodius vicus of recirculation back to Howth Castle and Environs.

לקטע אקראי (ועוצר נשימה) מ"השדות המגנטיים" – בתרגום לאנגלית של דויד גסקוני, משורר אמריקני וחבר בתנועה הסוריאליסטית:


It was the end of sorrow lies. The rail stations were dead, flowing like bees stung from honeysuckle. The people hung back and watched the ocean, animals flew in and out of focus. The time had come. Yet king dogs never grow old – they stay young and fit, and someday they might come to the beach and have a few drinks, a few laughs, and get on with it. But not now. The time had come; we all knew it. But who would go first?

הכתיבה משונה בטקסט הסוריאליסטי של ברטון וסופו, אבל המילים מובנות כולן. עד היום חוקרי ה"ווייק" מתווכחים ביניהם על המשמעויות הבסיסיות ביותר של המילים ברומן של ג'ויס.



6. בחזרה לדפי בוקר:


קשה לי להגדיר בדיוק כמה זמן ובאיזו תדירות כתבתי את דפי הבוקר שלי, אבל המשכתי בכתיבתם מספר שנים עד שזנחתי אותם כליל. לקראת סוף התיכון או אולי קצת לפני. זה היה מחייב מדי לכתוב כל בוקר, והתאכזבתי מעצמי כששכחתי לכתוב ביום מסוים – מה שקרה יותר ויותר ככל שהאכזבה והתסכול שלי גדלו, ולא כל בוקר היה לנער בתיכון כוח לחבר שלושה עמודים ברצף. כדי להתחמק ולהתחכם (ובכך לעבוד, כהרגלי, רק על עצמי) הייתי בוחר לעבור למחברת קטנה יותר בכל פעם שמילאתי מחברת במילותיי. כל הכתיבה הזאת קידמה אותי במשהו, אבל לא היה ברור לי במה. כי אל הכתיבה הספרותית, התסריטאית או בכלל היצירתית – לא באמת הגעתי אחרי כל כתיבת "החובה" שלי. אז זנחתי את דפי הבוקר, ולא התמדתי בכל הטכניקות שמוצעות בספר של קמרון. וזה היה בסדר, הרגעתי את עצמי שאני אדם צעיר ושאכתוב דברים גדולים בעתיד (שטרם הגיע, מיותר לציין).


חזרתי לכתוב בצורה משוחררת, שמזכירה דפי בוקר, רק בצבא. כדי להתמודד עם הלחץ והקושי שחוויתי באותם שנים, התחלתי לכתוב ללא צנזורה וגיליתי את הנפלאות שבכתיבה מתפרצת כזאת. זאת הייתה כתיבה תרפויטית הפעם, לא למטרות אמנות, ועם הטכניקה הזו התמדתי. לא בבוקר בהכרח, בכל פעם שהרגשתי את הדחף עולה. וכך עד היום אני בעצם כותב באופן משוחרר, בלי חובת מילים או דפים, בכל עת שאני רוצה ועל מה שמלחיץ אותי או שאני מעוניין לחשוב עליו בצורה ברורה יותר, כמעט מדי יום, לרוב יותר מפעם ביום.


פתחתי את הטקסט האלקטרוני הזה עם משפט שלקוח מג'ואן דידיון, ושווה לחזור עליו: "אני כותבת כדי לגלות מה אני חושבת". במהלך התחקיר לבלוג הזה, גיליתי מחדש משהו שכבר נחשפתי אליו לפני הרבה זמן והספקתי לשכוח, שכתיבה אוטומטית יכולה לאפשר לנו לכתוב גם כדי ליצור ספרות. ובניגוד לברטון, או לכל מייסד איזם אחר, שאהבו לשים סייגים אידיאולוגיים לכל פעילות, אנחנו תמיד רשאים לערוך, לגזור ולהדביק כל חלק שמעניין או לא מעניין אותנו מתוך מה שפרץ החוצה כמעיין תת-תודעתי.


האמת היא, שאפילו הסוריאליסט הנוקשה ביותר, אותו ברטון, רומז לנו במניפסט השני של הסוריאליזם (1930), שכתיבה אוטומטית, כשהיא לא מלווה בעריכה מאוחרת (בדיוק מה שקבע שאסור לעשות בכתיבה אוטומטית במניפסט הראשון) עלולה להנפיק בעיקר אמנות גרועה. הוא מזלזל באפיגונים הבינוניים שבידיהם הדרדרה השיטה, ומרחיק אותם מסוג הטקסטים שחיברו הוא וחבריו, שבהם הקדישו תשומת-לב רבה ל"רגש", ל"הומור" ול"אפקט ההפתעה". זה ודאי לא הזיק שהוא וחבריו היו אוהבי שירה גדולים, שהשקיעו את חיי הערות שלהם בקריאה ובניתוח של שירה. משהו מזה חדר לתוך הנפש, ויצא מזוקק מהצד השני – האוטומטי.


עם זה אשאיר אתכם, עם קטע אוטומטי שחיברתי ושאולי אעשה איתו משהו בעתיד. יש לי מין חלום שיצטרך לחכות. ואולי עדיף להשתמש במילה הסוריאליסטית 'ניסוי'. הוא מאוד פשוט: כל מה שהוא כולל הוא קריאה קדחתנית של שירה עוצרת נשימה במשך שבועות ארוכים, ואז צלילה לכתיבה אוטומטית במשך כמה שעות או ימים ברצף. "השדות המגנטיים 2"...?



7. נגיד שהיינו...


נגיד שהיינו יכולים להגביה טוס כשפיל אצילי לצידנו – והוא, הדינוזאור הענק, צל של העבר המודחק שלנו, מכביד עלינו בכוונת תחילה. לאן היינו אמורים ללכת? אנחנו שמעולם לא היינו פילים אלא בגלגולים קודמים רק קופים, אולי לטאות (וחיות נסוגות אחרות – בתמונות מסרטי טבע שראינו כילדים). האם היינו מעזים לנגב דמעות עגולות בסינר רק כי הוכרחנו להציג את עצמנו לכל הדברים הגלויים לעין? החצר תהיה פתוחה לרווחה והעיניים יהיו קרועות בחלימה. אנשים אז יתחילו ליפול לתוך המסכים שלהם, סילואטים שחורים כפליטות קולמוס נופלים לתוך פס ייצור מתגלגל כמו ילד שאמא שלו היא אוטובוס אבל הילד כבר ירד והיא המשיכה הלאה, ועכשיו הוא רץ מתחנה לתחנה, מחפש אותה כי הוא רוצה לעלות שוב.



נ.ב – כי הייתי חייב


טרם נכתב ספר מחקרי וכולל על ההיסטוריה של הכתיבה האוטומטית‎ מהספיריטואליסטים עד הסוריאליזם ומעבר, ואם אני הקטן הייתי יכול להציע מישהי שתכתוב אותו, הייתי מציע את רות ברנדון. ההיסטוריונית והכותבת הבריטית המשובחת הזאת חיברה ספרי ביוגרפיה גם על הסוריאליסטים וגם הספיריטואליסטים (וגם על נושאים רבים אחרים). בהתחשב ביכולתה לספק לקוראיה דיוקנאות חדי אבחנה ומסחררים ביופיים של שתי התנועות השונות והמאוד משונות הללו - הייתי אומר שלהוסיף את הזווית הפסיכולוגית שקישרה ביניהן לא יהיה אתגר רב מדי עבורה. ‎לכן אני גם ממליץ על הספר שלה, "חיים סוריאליסטיים", שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2010 בתרגומה של כרמית גיא. העברית עוד מחכה לתרגום ספרה של ברנדון על הספיריטואליסטים.



בנוסף ובאמת לסיום, ביום ראשון עלה השבוע (ב21.5.23) פרק חדש בפודקאסט "ספריית בבל". בפרק הזה דיברתי עם העורך והמבקר מוטי פוגל על "החיים הוראות שימוש", הרומן הגדול של ז'ורז' פרק. אנחנו מדברים לא מעט על הרעיון של כתיבה באילוצים, על החברות של פרק באוליפו – הקבוצה שפרסמה את הרעיון של כתיבה באילוצים, ועל למה פרק הוא הרבה יותר מכותב שמשתמש באילוצים. בעצם השאלה החשובה כאן, אם אני צריך לזקק, היא - איך כותבים יצירה עם אילוץ מאוד דומיננטי שבכל זאת שומרת על איכות ספרותית? מעניין, גם אם לא מפתיע, אבל הנושא הזה עלה גם בפרק הבא של הפודקאסט (שגם הוא כבר הוקלט אבל טרם עלה) – בשיחה שלי עם המתרגמת רותם עטר על "תרגילים בסגנון" של מייסד האוליפו, רמון קנו.


103 צפיות

Comments


bottom of page